"המורה מספרת שהוא ילד אהוב — אז למה הוא מרגיש שאין לו חברים?"
"אין לי חברים. מציקים לי. צוחקים עלי."
אלו מקצת המשפטים שילדים אומרים להוריהם — ומאחוריהם חוויה עמוקה של דחייה וחוסר שייכות. אני שומעת מהורים שמגיעים אלי שהילד מרגיש שלא רוצים לשחק איתו, שהוא לבד בהפסקות, שאינו מקובל.
מה שמקשה עוד יותר — לפעמים המורה או הגננת מספרות שהילד אהוב על הסביבה, ובכל זאת הוא עצמו לא מרגיש כך. החוויה הפנימית שלו שונה לחלוטין ממה שנראה מבחוץ.
חשוב לי לציין: הקושי הזה לא נשאר בילדות. לא פעם אני שומעת מאחד ההורים — "גם אני הייתי כזה כילד, ועד היום זה מפריע לי. כשאני בחברה של כמה אנשים, בישיבות בעבודה — אני ממעט לדבר, להביע דעתי. כל הזמן מלווה אותי איזה חשש."
יש הורים שחשבו שאם יעבירו את הילד גן, כיתה או בית ספר — זה יעשה את ההבדל. ישנם מקרים שזה יכול לעזור, אבל הבעיה בשינוי הסביבה היא שהשורש הרגשי לא טופל. הסביבה משתנה כל הזמן — ולכן חשוב לחזק את הילד עצמו, כדי שיוכל להתמודד עם כל סביבה.
כהומאופתית אני מקשיבה ולומדת את המציאות החיצונית של הילד — ואיך הוא מרגיש ומגיב מולה. ישנם ילדים שעוברים דחייה אמיתית, וישנם ילדים שהסביבה אוהבת אותם — ובכל זאת הם לא מרגישים כך. בשני המקרים, החוויה הפנימית האישית שלו היא מוקד תשומת הלב שלי.
לאורך שנים ראיתי שברגע שהביטחון העצמי של הילד מתחזק — הדינמיקה עם הסביבה משתנה. ילדים, כמו מבוגרים, חשים את האחר שמולם. כשילד מתחזק פנימה, הדבר משודר החוצה — ונפתחים לו מעגלים שקודם נמנע מהם.
מקרה ראשון
ילדה בת ארבע — "נחבאת אל הכלים"
ילדה עדינה וביישנית מאוד הגיעה אלי. האמא תיארה אותה כמופנמת: "בגן היא קצת בצד, כמעט לא מדברת ואין לה חברות. היא נחבאת אל הכלים." גם הגננת העירה שהיא מאוד סגורה.
בתוך חודשיים של טיפול — האמא שמה לב לשינוי: "נהייתה קצת חוצפנית" — ואמרה את זה בחיוך, כי הבינה שזה סימן טוב. הביטחון העצמי גדל, היא ניגשה מיוזמתה לסייעת בגן. "היא יותר פלפלית" — ניסח האבא.
בהמשך — יצרה קשר עם שתי בנות, והשתתפה ממש יפה במסיבה בגן. ואז קרה משהו מעניין: יום אחד חזרה הביתה בוכה כי ילדה אמרה לה מילה לא יפה.
זה נשמע כנסיגה — אבל בעצם זה צמיחה. כשהיא הייתה נחבאת אל הכלים, היא נמנעה לגמרי מאינטראקציה ולכן גם לא חוותה דחייה. עכשיו, כשהיא נפתחת ויוצרת קשרים — היא גם חשופה למה שמגיע עם קשרים אמיתיים. התהליך אינו קו ישר — יש בו גם רגעים כאלה, והם חלק ממנו.
המשכנו בטיפול. הקשר עם הבנות התחזק, והגננת המשיכה לדווח שהיא נפתחה, תקשורתית ובטוב חברתית.
גננת משנה קודמת שבאה לביקור אמרה לאמא: "זאת ילדה אחרת."
מקרה שני
ילד בן שמונה — מצטיין בלימודים, מרגיש דחוי
ילד הגיע אלי לטיפול בגלל קשיים חברתיים. האמא סיפרה עוד בשיחת הטלפון: "אני לא מפסיקה לשמוע ממנו: מעליבים אותי, מציקים לי, צוחקים עלי, אין לי חברים. ויחד עם זה — הוא בין המצטיינים בכיתה, בלימודים ובספורט. איך זה יכול להיות?"
בשאלה הזו של האמא מובלעת תפיסה שרבים מאתנו גדלנו עליה — שאם הילד יהיה מצטיין, ייראה טוב, ילבש את "הבגד הנכון" — ההצלחה החברתית תגיע מאליה. מניסיוני, זה לא כך. כולנו מכירים ילדים שהם "פחות" יפים, "פחות" תלמידים טובים — והם מקובלים, מרגישים אהובים ויוצרים קשרים טובים. לב הבעיה, ברוב המקרים, הוא חוסר ביטחון עצמי ורגישות יתר — לא הישגים חיצוניים.
התאמתי לו תרופה הומאופתית שעבדה על הביטחון העצמי ועל אותה פגיעות.
וכך סיפרו ההורים במהלך הטיפול, שלב אחר שלב:
"כבר בחודש הראשון — פחות שמענו: נעלבתי, צחקו עלי, הציקו לי. אחר כך זה ירד משמעותית עד שפסק לגמרי. הוא יזם והזמין חבר הביתה. אנחנו רואים שמקבלים אותו אחרת. זה גרם לו להרגיש יותר מעורב ושייך לכיתה."
בהמשך התהליך — נפגש עם חברים, ונכנס לחבורה של בנים ובנות. האמא סיכמה: "אני יותר רגועה. הפסקתי לשאול אותו מה עשית בהפסקות. הביטחון העצמי שלו מאוד השתפר — והכי חשוב, יש לו חברים."
אם גם הילד שלכם מתמודד עם קשיים חברתיים ואתם מרגישים שהשורש הרגשי לא מטופל — אשמח לשמוע.
ניתן לפנות אלי לשיחת היכרות ראשונית.
