"ניסינו הכול — טיפולים התנהגותיים, כלים לשליטה בכעס. תקופה נראה שיש שיפור ואז זה חוזר. אנחנו מותשים."
התקפות זעם — או בלשון ההורים "קריז" — הן חלק לא קטן מהמקרים שמגיעים אלי לקליניקה. אני פוגשת מצבים אלה החל מפעוטות, דרך ילדים ועד מתבגרים. התפרצויות הזעם פוגעות בילד עצמו ובכל הסביבה שמקיפה אותו — הורים, חברים, ולעיתים גם אנשי צוות במסגרת החינוכית.
אבל מעל הכול — התקפות הזעם הן עדות למצוקה פנימית. הזעם הוא לא הבעיה — הוא הסימפטום.
מניסיון של שנים בקליניקה, אני מזהה מגוון שורשים רגשיים:
לעיתים יש גורם אחד ברור, ולפעמים כמה גורמים שפועלים יחד. בכל מקרה — הזעם שמתפרץ החוצה הוא רק הנראה לעין.
אני פוגשת הורים מתוסכלים ומותשים שמגיעים אלי אחרי שניסו טיפולים התנהגותיים שמטרתם ללמד את הילד מיומנויות לשליטה בכעס. מניסיוני — אם לא מטפלים במקור הרגשי, השיפור עשוי להיות זמני. לרוב זה חוזר, ולעיתים מתגלגל לבעיה אחרת.
הזעם שמתפרץ החוצה הוא לרוב השתקפות של כאב פנימי שלא מצא מקום אחר לצאת. כשהכאב הזה מטופל — הזעם נרגע מעצמו.
כהומאופתית אני מנסה ללמוד ולהעמיק לשורש הרגשי מה מניע את הזעם הזה בילד הספציפי הזה. התרופה ההומאופתית מותאמת אישית לתמונה הרגשית שלו, ועובדת על אותן חוויות פנימיות שקשה לילד לשנות לבדו.
לצד הטיפול בילד, אני נוהגת במצבים מסוימים לרתום גם את ההורים לשינוי. למשל ילד שחווה את עצמו ככישלון, ורגיש מאוד לביקורת, לפעמים גדל בצל הורה ביקורתי. אני מביאה בפני ההורה את הצד של הילד: הוא מרגיש את הציפיות ממנו, הביקורת מערערת את ביטחונו, והוא מטולטל בין הרצון לרצות ובין תחושת חוסר מסוגלות וזה מייצר זעם מצטבר.
מקרה ראשון
ילד בן תשע — על סף השהייה מבית הספר
ילד הגיע אלי לאחר מספר אירועי אלימות בבית הספר — הוא היה על סף השהייה. ההורים תיארו ילד עם חוסר ביטחון עמוק מצד אחד, ותחרותיות גדולה מצד שני. הוא השקיע רבות בלימודים ובספורט כדי להוכיח את עצמו — אבל זה לא מילא את החסר.
"כל הערה הכי קטנה — הוא נעלב ומתפרץ עד כדי אלימות. הופך שולחנות, זורק ספרים, מאיים. בבית לא מפסיק לצרוח ולחזור על אותם משפטים כל היום — לא מצליח להשתחרר."
ההורים הגיעו אלי כשהמערכת החלה ללחוץ לכיוון תרופתי — והם רצו לנסות דרך אחרת תחילה. התאמתי לו תרופה הומאופתית שהתמקדה בראש וראשונה בביטחון העצמי הנמוך.
הדבר הראשון שהשתפר — ומהר — היו ההתפרצויות האלימות, בבית הספר ובבית. בהמשך התהליך נבנה ביטחון עצמי, ירדה הרגישות יתר, והתחילה אינטראקציה טובה עם הסביבה. תפיסת המציאות שלו השתנתה — הוא החל לראות את הדברים בפרופורציה, ונפתחו לו מעגלים חברתיים חדשים.
מקרה שני
ילדה בת שש — כשהקנאה באח הקטן הפכה לסערה יומיומית
ילדה בכיתה א' הגיעה אלי עם התפרצויות זעם שהפכו לחלק קבוע מהיומיום — בבית ובבית הספר. ההורים תיארו ילדה אמוציונלית מאוד, דרמטית, שרבה עם ילדות בכל יום ולפעמים הגיעה לאלימות.
"הכול בצרחות ודרמה. אנחנו עייפים. ראינו סימנים לזה אחרי שאחיה נולד — וזה הלך והסלים. כל פעם שנותנים לו משהו: 'למה לי לא?' ואין יום שעובר בלי שהיא שואלת: אמא, את אוהבת אותי?"
המשפט האחרון אמר הכול — ילדה שמרגישה שמקומה אינו בטוח, שהאהבה שייכת עכשיו לאח הקטן. התאמתי לה תרופה שעבדה על תחושת הביטחון שלה ועל הצורך העמוק להרגיש אהובה.
כבר בחודש הראשון — התמתנות ניכרת בהתפרצויות, מצב הרוח השתפר, האגרסיביות ירדה. בהמשך התהליך תחושת הביטחון שלה במשפחה התחזקה, הקנאה פחתה, והמצב החברתי בבית הספר השתפר מאוד. עם השבת התחושה שהיא אהובה — ההתפרצויות חלפו.
אם גם הילד שלכם מתמודד עם התפרצויות זעם ואתם מרגישים שטיפול בהתנהגות בלבד לא מגיע לשורש — אשמח לשמוע.
ניתן לפנות אלי לשיחת היכרות ראשונית.
