בעיית קשב וריכוז

בשנים האחרונות יותר ויותר ילדים מאובחנים בבעיית קשב וריכוז.

ילדים אלו מאובחנים בקטגוריה אחת המשותפת לכולם – מבלי להביא בחשבון את הסיבות השונות מילד לילד הגורמות לחוסר הריכוז – ולכולם מומלצת ולרוב ניתנת תרופה או שתיים מאותה משפחה של תרופות כימיות.

תרופות אלו במקרה "הטוב" אם עובדות, מדכאות את הבעיה שנמצאת מתחת לשטח וגורמות לילד להתרכז ברמה זו או אחרת, אך הרבה  פעמים במחיר בריאותי כבד, פיזי ונפשי.

האם תרופה כימית היא התשובה היחידה?

האם "היתרון" היחסי שלה משתלם לעומת הנזק המוכר מבחינת בריאותו של הילד/ה?
ילד שמקבל תרופה כחלק מאורח חייו ,לכמה זמן הוא יקבל אותה?
האם חלק נכבד מחייו , כל זמן הלימודים "יישען" על תרופות? 
ושוב מה המחיר הבריאותי?

האם כשאנחנו דוחקים פנימה  באמצעות תרופה כימית – את הסיבות בעטיין הילד/ה אינם מרוכזים, האם יש מחיר להדחקה זו,
ולבסוף, האם לא חשוב ואף חיוני להבין את הסיבות ובהן בהן לטפל.

מהבנתי ומניסיוני בטיפול בילדים, קיימות סיבות שונות ואינדיבידואליות לכל ילד ילדה או בוגר ובוגרת , לקושי זה.

והסיבות הן שונות ומגוונות , אביא מספר דוגמאות:

חרדות:
לעיתים חרדה מוכללת , לעיתים נקודתית, למשל ילד שפוחד ומרגיש מאוים מילדים בכיתתו.

קושי עם סמכות:
ישנם ילדים שממש מתקשים שיגידו להם מה לעשות. הם חווים את זה
"כאילו מישהו משתלט עליהם" או במילים שלהם: "מחליטים עלי", וכולם בוודאי מכירים את זה שילדים אלו מתרכזים מצוין כשהם עושים את מה שהם רוצים או מעניין אותם.

חוסר ביטחון המוביל לקשיים חברתיים. הילד/ה כל הזמן "עסוקים" במעמדם החברתי בכיתה. יהיו כאלה שירגישו שצוחקים להם,
או מציקים להם.  יהיו כאלה שישאפו להיות במרכז אבל מרגישים שהם בצד, ועוד…

אלה רק מקצת הסיבות שאני פוגשת ולמדתי כמה הם"תופסים מקום" ביומיום של הילד/ה.

יוצא שילדים אלו אינם פנויים ללימודים, הם מגיעים לבית הספר והם "תפוסים" במחשבות וברגשות אלו.

אני כהומאופתית, ראשית אנסה להבין את הבעיה שטורדת את הילד ולא נותנת לו להתרכז ולעיתים אף להתנגד ללימודים.

ההומאופתיה היא כלי מצוין לטיפול בשורש הבעיה.

כשבעיה זו מטופלת, רואים בבירור איך הילד יותר רגוע, מתפנה רוצה ומצליח ללמוד ולממש את הפוטנציאל האישי והייחודי לו. 

מקרה מהקליניקה

ילד בן 9 הגיע אלי לטיפול הומאופתי לאחר שנתיים בהם הוא נטל ריטלין ההורים הביאו אותו אלי מאחר והוא הגיב מאוד קשה נפשית לתרופה, וההורים החליטו להפסיק את התרופה. מילד חיוני הוא הפך כדברי האם, "לילד כבוי , מדוכא וחסר תיאבון".

התברר לי שתקופה ארוכה היו לו קשיים חברתיים, כמעט מתחילת בית ספר יסודי .
האם ספרה, "בכיתה הוא ילד שקוף, לא מוזמן לשום מפגש חברתי ולרוב הוא די לבד בהפסקות".

התאמתי לילד תרופה הומאופתית למצבו:

חודש לתוך התהליך וכבר ניכר שיפור ברור, הוא חזר להיות חיוני , עם מצב רוח טוב יותר, בהמשך הטיפול , חזר התיאבון.
ככל שהתקדמנו בטיפול, הביטחון העצמי עלה והוא החל לעמוד על שלו.
חודשיים לטיפול, הוא רכש חברים והצטרף לראשונה לצופים.
יחד עם חיזוק מעמדו החברתי ,המוטיבציה שלו ללימודים עלתה והישגיו בלימודים עלו.

וכדברי האמא: "מאימא שרוב הזמן הייתה מעודדת ודוחפת ללימודים אני בעיקר צופה ונהנית לראות את ההישגים שלו,

במיוחד שהרצון להצליח מגיע ממנו , הוא יוזם מעורב בכיתה , מרוכז ומצליח להביא את עצמו לידי ביטוי בהישגים" . בן ה – 9 ניהל את לימודיו
 באופן עצמאי, תוך כדי וגם לאחר הטיפול ההומאופתי.

לפרטים נוספים

נגישות