"הטיקים נמצאים אתנו כבר כמה חודשים ולאחרונה התדירות והעוצמה שלהם רק מתגברות. קשה לי כאמא לראות אותו כל הזמן ממצמץ בעיניים — מודה, זה כבר משגע אותי."
טיקים הם תנועות או קולות לא רצוניים שחוזרים על עצמם. בשנים האחרונות אני פוגשת לא מעט ילדים — ולעיתים גם מבוגרים — שמתמודדים עם טיקים. הנפוצים שאני רואה בקליניקה הם מצמוצי עיניים, עוויתות של אף או פנים, כחכוחים חוזרים בגרון וקולות של שאיפה באף.
המקור המקובל לטיקים הוא שילוב של פגיעה במערכת עצב-שריר יחד עם מתח רגשי. רוב הטיפולים הנפוצים מכוונים להפחתת התדירות והעוצמה — כלים לניהול ושליטה. חלקם מוסיפים גם כלים להתמודדות עם מצבי מתח. אבל המטרה העיקרית נשארת ניהול הסימפטום.
כהומאופתית אני מנסה להבין את הגורמים שהביאו לטיקים — לא רק את הטיקים עצמם. כשאנחנו במצב מאוזן, מערכות הגוף — עצבים, שרירים, נשימה — מתפקדות בהרמוניה מבלי שנצטרך לנהל אותן. כאשר מצב זה מתערער, הגוף מאותת.
שליטה מודעת בטיקים יכולה להביא להקלה מסוימת — אך היא דורשת מהילד מאמץ מתמשך. הטיפול ההומאופתי שואף להחזיר את התפקוד הטבעי עצמו, על ידי עבודה הן על המקור הפיזי — מערכת עצבים ושריר — והן על הגורם הרגשי.
לפעמים הלחץ או הגורם הראשוני שהביא לטיקים כבר חלף — אבל הגוף עדיין מחזיק אותו. כאן נכנס הטיפול ההומאופתי: לשחרר את מה שנשאר, ולהחזיר איזון אמיתי.
מקרה ראשון
ילד בן שמונה — מצטיין שמשלם על זה בבריאות
ילד הגיע אלי עם טיקים בעיניים ובאף — מצמוצים חוזרים ותזוזה לא רצונית של האף. ההורים תיארו ילד שקט, טוב, מצטיין בלימודים — "טוב מדי", כפי שניסח זאת האבא. "הוא כל הזמן באי שקט פנימי."
האבא אף ציין שהם כהורים מודעים לקשר בין הטיקים למצב הרגשי, ושהם עובדים על הורדת הלחץ ממנו — ובכל זאת הטיקים נשארו.
זהו מצב שאני פוגשת לא פעם: הגורם המקורי ללחץ כבר שוכך, אבל הגוף עדיין מחזיק אותו. הציפיות, גם כשמורידים אותן מבחוץ, עדיין חיות בתוך הילד. הטיפול ההומאופתי עוזר לגוף לשחרר את מה שנשאר ולחזור לפרופורציות שנכונות לו.
כבר בחודש הראשון — ירידה משמעותית בטיקים, והילד נרגע. המשכנו בטיפול עד שהטיקים נעלמו לגמרי.
מקרה שני
ילדה בת ארבע וחצי — כחכוחים בלתי פוסקים וגן חדש
ילדה הגיעה אלי עם כחכוחים חוזרים בגרון שנמשכו כבר שלושה חודשים. "לי זה עושה עצבים בגוף" — אמרה האמא. ההורים ציינו שזה התחיל עם הכניסה לגן החדש, ומלווה בהתפרצויות בכי.
"בגן היא סיפור טובה — ובבית אני פוגשת מפלצת. כל הזמן עם פרצוף חמוץ, וכל עיכוב קטן זה ישר טנטרום."
כהומאופתית הקשר היה ברור — ילדה שמתאמצת להסתגל לגן, מתאפקת ומנסה לרצות — ובבית, המקום הבטוח, היא מוציאה הכול. הכחכוחים היו הביטוי הפיזי של המתח הזה.
שבועיים לאחר תחילת הטיפול — פחות כחכוחים, התפרצויות בעוצמה נמוכה יותר. חודש לאחר מכן — הכחכוחים פסקו לגמרי. המשכנו את הטיפול לעבודה רגשית, וכן הגיע השיפור: הביטחון שלה עלה, הפער בין הגן לבית הצטמצם, והיא התחילה לפתח קשרים עם ילדים בגן.
"סה"כ אני רואה שמצב הרוח שלה הרבה יותר טוב."
אם גם הילד שלכם מתמודד עם טיקים ואתם מרגישים שניהול הסימפטום בלבד לא מספיק — אשמח לשמוע.
ניתן לפנות אלי לשיחת היכרות ראשונית.
