אני רוצה לספר לכם על:

גבר בן 45, שהגיע אלי לטיפול במיגרנות.

סיפורו : "אני קם בבוקר עם כאבי ראש שדופקים כמו פטישים, מרגיש שהרקות מתפוצצות.
שנים שאני סובל ממיגרנות, הם התחילו בערך מגיל 17, עם הפוגות.

אבל מזה 10 חודשים התגברו הכאבים ותכיפות ההתקפים עלתה.  זה פוגע לי באיכות החיים, אני רוצה לחזור למה שהייתי.

אני קושר את זה למתחים.

עד לפני שנה, מבחינת הקריירה הגעתי לתפקיד בכיר בארגון בו אני עובד. אבל רציתי לקטוף את ראש הפירמידה.

התפנה תפקיד שמאוד רציתי בו. מסיבות פוליטיות זה לא הצליח. מינו מישהו מאוד צעיר. מאותו זמן, האמביציה שלי דעכה.

אני מרגיש שמאז איבדתי את המוטיבציה. לא טוב לי ככה ואני רוצה לחזור למה שהייתי.
זה היה חמור יותר כשהייתי סטודנט, במיוחד לפני בחינות.

אשתו שהצטרפה לשיחה הוסיפה: תקופה ארוכה שהוא מאוד חסר מנוחה, בבוקר קשה לו לקום כאילו שאין לו חשק להתחיל את היום.

בראייה ההומאופתית:
ברור הקשר בין המצב הנפשי בו נתון המטופל ובין הביטוי הפיזי. (אף המטופל מודע ומעיד על כך) .

המטופל בעל אופי אמביציוזי, ותקופות קשות מבחינתו באות לידי ביטוי בכאבי ראש.

לאורך חייו מגיל צעיר ישנן תקופות " שקטות" יותר בהן התפרצויות המיגרנות מועטות, ותקופות בהן תכיפות ההתפרצויות עולה ואיתן גם עוצמת הכאבים.

המטופל הגיע אלי לאחר תקופה ממושכת בה כאבי הראש לא "עוזבים" וצריכה גדולה של משככי כאבים. גם הפעם הביטוי הפיזי קשור לבעיה סביב האמביציה, אלה שהפעם התחושה הגדולה היא של אכזבה – "רציתי לקטוף את ראש הפירמידה" – ומאז האמביציה דעכה. תחושת האכזבה שיתקה אותו רגשית.

משברים הם חלק מהמציאות הדינמית, יש להם תפקיד משמעותי בהתפתחות האישית שלנו.
כשמטופל/ת מגיעים אלי בנקודות משבר, אני בודקת איך ולאן הם ממשיכים מאותו צומת. מאותו משבר.

האם הם בהתכנסות פנימית? בהימנעות? בקיבעון תפיסתי?

אם כן,  זאת נקודה להתערבות ועזרה הומאופתית.

לאחר קבלת התרופה ההומאופתית:

בתחילת תהליך הריפוי, התרופה ההומאופתית טיפלה בשיתוק הנפשי שהתבטא בחוסר המוטיבציה.

רמת האנרגיה והחיוניות עלו. הקימה בבוקר השתפרה.

כאבי הראש הלכו והשתפרו, הן בטווחים שבין ההתפרצויות והן במשך ובעוצמות הכאב.
הוא לא הצטרך לקחת תרופות משככות.

כול זאת עד לשיפור גדול וביחד עם האמביציה שחזרה, אך למקום יותר פרופורציונלי.